רע. שלא הי׳ התואנה שחסר להם טוב כאנשי התאוה. אלא שיש להם רע. ולא ביאר המקרא התואנה. אבל בספרי פי׳ שהי׳ ההילוך דרך ג׳ ימים קשה עליהם. ואין זה מעין תאות האספסוף:
באזני ה׳. בכ״מ דכתיב באזני המשמעות סמוכים להשומע. וכ״פ הדיוק שדבר בלחש שמגיע אך לאזניו וע׳ ס׳ בראשית מ״ד י״ח. אבל באזני ה׳. הכונה שהי׳ השכינה שורה בישראל. ומש״ה תיכף כשדברו הי׳ כמו שמדברים באזניו כ״י מש״ה פגע בהם העונש מיד. ולא כמו דכתיב לדורות כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע ומסיים המקרא פן יראה בך ערות דבר ושב מאחריך א״כ לא יהיה העונש מיד. אלא ממילא יהיו מסוכנים במלחמה. אבל לא בא ההיזק מיד בהשגחתו ית׳ הנפלאה. משא״כ במדבר לעולם לא שב ה׳ מן הארון והמקדש ורבבות אלפי ישראל הצדיקים. וגם כי כבר הבטיח ה׳ למשה במעשה העגל אשר איך שהוא יהיו פניו הולכים עמהם. אבל א״כ פגע בהם מדה״ד וכמו שאמר ה׳ פן אכלך בדרך. וכמו שביארנו יפה בפ׳ תשא. ולא הועיל תפלתו של משה אלא שא״א לכלות ח״ו בשום אופן:
ותאכל בקצה המחנה. כאשר יצא אש מקה״ק בערה בקצה המחנה הסמוך למשכן ובעוד לא הלך האש הלאה התפלל משה ותשקע האש:
והאספסוף וגו׳ התאוו תאוה. לא התלוננו על רע. אלא שחסר תאוה ותענוגי בשר. דלא לכולם הי׳ המן מוטעם יפה כדאי׳ במס׳ יומא. והם גרמו אשר. וישובו ויבכוגם ב״י. אע״ג שהי׳ להם המן מוטעם יפה. מ״מ אמרו מי יאכלנו בשר. שהוא עיקר הנאת סעודה כמבואר בב״ר פס״ז א״ל עשו ליצחק מה האכילך כו׳ כיון שהזכיר בשר מיד בכה כו׳ והנה לשון וישובו. בא ללמדנו שזה הרעיון הי׳ להם כבר. אלא שלא יצא מן השפה ולחוץ עד עתה והיינו כדברינו בס׳ שמות ט״ז יע״ש :
את הדגה. משמעו מתים. והיינו מלוחים להמשיך המאכל:
את הקשואים ואת האבטיחים וגו׳. אלו פרפראות שלפני המזון ואחר המזון:
ואת החציר וגו׳. אלו דברים חריפים שנאכל הפת עמם. ופי׳ את החציר עם החציר. והיינו שדקדק בת״א בשנוי התרגום על תיבת את:
אין כל. לפני המזון:
בלתי אל המן עינינו. בתוך המזון. והרמב״ן פי׳ שאמרו אפי׳ המן שאנו חיים בו אינו בידינו שתהי׳ נפשנו דשנה בראיתו אלא נתאוה לו ונשא עינינו עליו אולי יבא לנו. והנני להוסיף שזהו כונת הספרי עה״מ התאוו תאוה. יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו מימיהם ת״ל התאוו תאוה היו מתרעמים על המן שהי׳ יורד בכל יום. הכונה דתאוה משמעו שהוא באמת דבר שראוי ליתאב לו. והיינו המן הנפלא. ועליו התאוו והתלוננו. והיינו על מה שהי׳ יורד בכל יום. ולא פעם אחת בשנה. ולא היו צריכים שהיו עיניהם תלויות אם ירד למחר. כדאי׳ ביומא דע״ו א׳. זה הי׳ עיקר תרעומת. אלא שבושו לומר שאין רוצין לתלות את עיניהם לאביהם שבשמים. מש״ה חפשו עלילה אחרת לומר שתאוה נפשם לבשר וכיב״ז. וזה כללו בלשון בלתי אל המן עינינו וכמש״כ הרמב״ן ז״ל:
את העם. קבוצת העם:
בוכה למשפחותיו. וגם ראה שכמה יחידים שבכו:
איש לפתח אהלו וגו׳ ובעיני משה רע. הבין שבסוף יצא מזה מכשול גדול. ורצה להקדים הרעה ולהשקיט המיית העם ע״י מוסרים טובים. ע״כ הקדים לבא לפני ה׳ לבקש נושאי בעול הצבור עמו:
למה הרעת לעבדך. נגד המתאוננים רע אמר שאותו הרע שטוענים נוגע לי כאלו לי רע אחר שאינו יכול להשקיט דעתם ולא לכלכל רעתם:
ולמה לא מצתי חן. נגד העם המתאוים טוב. כאלו חסר לי זה הטוב באשר שמת משא כל העם הזה עלי:
האנכי הריתי. שהיו לי כמו האם שמפייסת את התינוק בשני דברים. גם בטבע הילד שנגרר אחר אהבת האם. גם בשדיה. עוד זאת שנוח לה לסבול הטפול מחמת הנאת גידול בנה. וגם הנאת החלב שנוח להניק:
אם אנכי ילדתיהו. אב המגדל את היונק יש לו עכ״פ הכשר א׳ לפייס את התינוק מצד שנגרר בטבע אחר האב. וגם נוח לו לסבול הטפול מטעם זה:
כי תאמר אלי שאהו בחיקך. כדכתיב ויצום על ב״י ותניא בספרי א״ל בני סרבנים הם כו׳ והרי צום לסבול מהם:
כאשר ישא האומן. האומנת חסר לה הכשר הראשון אבל יש לה הכשר השני היינו השדים להניק. וגם יש לה נחת בשעת הנקה. אבל האומן אין לו שום הכשר לזה באשר התכלית הוא על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. ולבו הי׳ נוקפו ע״ז הרבה. וא״כ האיך אוכל לסובלם:
מאין לי בשר וגו׳. הוא המענה שאינו אף כאומנת שיש לה שדים להפיס דעת התינוק:
לא אוכל אנכי לבדי וגו׳. הוא הטענה שאינו כאב אלא כאומן. שהרי האב מוצא דברים לפייס את התינוק מצד הטבע כמש״כ. ואני אין לי כח דברים לשאת בהם את כל העם הזה. אע״ג דודאי הי׳ למשה כח בפיו להיות לוקח נפשות. אבל כל העם הזה אינו יכול:
כי כבד ממני. טבע העם הגוי כולו. וכל אחד בשנוי דעת כבד ממני לכלכל דבריה שיהא בהם כדי שישקיט דעתם:
ואם ככה את עשה לי. אם כמו שאתה מצמצם בצרכיהם. שאין להם תאות נפשם. כך אתה מצמצם בכחי שאין אתה מחזק לבבי לסבול עד שאני מרגיש כבדות המשא. והיינו שאמר בלשון את. בלשון נקבה. כמו המקבל שיש לו גבול כמה שנותנים לו. כך הקב״ה התנהג בשפע נתינתו לישראל בצמצום צרכיהם. ולא כתאות לבבם. ע״ז אמר משה אם ככה את מתנהג עמדי לצמצם כח הנהגתי שאיני יכול לסבול משא העם הזה:
הרגני נא הרוג. בהיותי בעצם בריאותי כעין הרג שאינו מחמת חולי. וזה מה שאמצא חן בעיניך. שלא יהי׳ לי כאב לב ויגון:
ואל אראה ברעתי. שהמת מתוך כאב לב. צרתו כפולה שהרי רואה כמה ימים לפני מותו שימות בקרב הימים. כך אם לא תהרגני הלא אמות מצער ויגון ועוד אראה ברעתי ע״כ טוב לי למות בעוצם בריאותי (ואח״כ מצאתי זה הפי׳ בס׳ פענח רזי):
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. היינו גדולי המעלה שיהיו ראוים לעמוד לפני בקבלת רוה״ק:
אשר ידעת כי הם זקני העם. שבהנהגה של העם ג״כ המה זקנים והעם יהיו נגררים אחרי דבריהם:
ושוטריו. שיכולים להראות עוז ומורא במקום שנדרש כמו שוטרים שרודים את העם:
ודברתי עמך שם. ובמעשה מקרא כ״ה כתיב וידבר אליו. וכבר ביארנו לעיל ז׳ פ״ט ובכ״מ. דבדבור ממש היינו תורה שבכתב כתיב אליו. שאז לא הי׳ משה מדבר מאומה אלא מאזין ומקשיב. אבל בתורה שבע״פ שהי׳ משה חוקר ומדבר ג״כ כתיב בכל מקום לדבר אתי וכדומה. וכאן הי׳ האצלת מרוח משה על הזקנים בשני דברים. חדא בכח הדיבור ולקחת נפש שומעיו. ובזה ישאו במשא העם. שנית בכח הנבואה ממש. מש״ה כאן דמדבר הקב״ה לענין ונשאו אתך במשא העם. שזה הי׳ מבוקש משה מש״ה ודברתי עמך. היינו שידבר עמו תורה בע״פ. ומכח הדבור של משה שמדבר לפני ה׳. אצל על הזקנים ובזה ונשאו אתך וגו׳. ולהלן מספר הכתוב שדבר אליו ובזה נאצל כח הנבואה. והנה הי׳ ראוי לכתוב כאן ודברתי אתך כמו בכ״מ. אלא אע״ג דאתו ועמו משמעות א׳. מכ״מ יש הבדל קליש בין שתי הלשונות. דעמו משמע יותר השתוות המדברים מלשון אתו. ע׳ להלן כ״ב כ׳ והראה הקב״ה ענותנותו בשעת דכאות רוח משה שדבר במרי שיחו. וכדכתיב ואת דכא אשכון:
ואצלתי מן הרוח אשר עליך. שאתה משיב בדעת יתירה לפני:
ונשאו אתך. בשפע דעת וכח הדבור על לב העם:
התקדשו. הזמינו משפחות משפחות לסעודת בשר. שאין הזמנה לסעודה בלי בשר:
באזני ה׳. נכנסו לאזניו. אע״ג שלא בקשתם בתפלה. מכ״מ נכנסו הדברים באזניו:
כי טוב לנו במצרים. דאלו התאוננו בל״ז מי יאכילנו בשר לא הי׳ חש למלא דבריכם וכלשון מ״ר שמות פמ״א שומעין לשוטה מה שהוא מבקש אתמהה. אבל אחר שאמרו כי טוב לנו במצרים. וא״כ נתנו מגרעת ביציאת מצרים אשר היא יסוד לכל התורה והיא ניתן למזכרת בכל דור. ע״כ ונתן ה׳ וגו׳. לדעת כי אין בה מגרעת. וטובה היא היציאה מכל צד:
לא יום אחד תאכלון. לפי הפשט משמעו כמו בסמוך ולא יומים. דפירושו לא רק יום אחד ולא יומים אלא עד חודש ימים. אבל א״כ שלא הי׳ נכלל בזה כונה אחרת ג״כ איך הגיע מכה רבה מאד באותו יום הראשון. אלא ע״כ נכלל בזה הלשון עוד כונה אחרת היינו לא יום אחד תאכלון אלא בפחות מזה ונתן הקב״ה לדעת שיש בדברים הללו משמעות אחרת מדהפסיק בתיבת תאכלון. ולא אמר לא תאכלון יום ולא יומים וגו׳ או לא יום א׳ ולא יומים וגו׳ תאכלון עד חדש וגו׳. אלא לכלול ביום אחד שתי כונות. ובאמת הדבר פלא האיך מצאו ישראל לב לאכול מזה הבשר אחר שאמר משה בשם ה׳ כי יצא מאפם והי׳ להם לזרא. וכי אפשר לומר שלא האמינו בזה. או שגבר התאוה כ״כ עד שלא חשו לאבדן הגוף. אלא ודאי הם הבינו דבר ה׳ כפשוטו שאחר שיאכלו חודש ימים יצא מאפם. וכסבורים היו שלאחר שיאכלו איזה ימים יתאפקו מלאכול. אבל הקב״ה אמר בכוון לשון שלא יעמדו על הבנתו. ואפי׳ משה רבינו בעצמו לא הבין מתחלה עד שראה הסוף ויבואר עוד בסמוך. וכ״ז הי׳ כדי שיגיע עונשם:
יען כי מאסתם את ה׳ אשר בקרבכם. כבוד גלוי שכינה שבקרבכם. שהרי בהיותכם במצרים לא הי׳ לכם העונש הנעלה הלז. וכאשר אתם אומרים כי טוב לנו במצרים שהי׳ לנו בשר. הראיתם לדעת שתענוג מאכל בשר יקר לכם מתענוג גלוי שכינה. ואין בזיון ומאוס גדול מזה:
למה זה יצאנו ממצרים. עוד היו בהם אומרים דשטות הי׳ ממנו שיצאו ממצרים ושמענו לדבר משה. וא״כ היו תוהים על הטוב והישר שעשו ודומים כאלו לא רצו לצאת כדאי׳ במס׳ קידושין ספ״א בתוהה על הראשונות והרי מי שלא יצא באמת מת בימי החושך כידוע. ע״כ גם אתם תספו:
רגלי. ההולכים ברגל. והמה אוכלים הרבה כדאי׳ במס׳ שבת דקנ״ב דוק בככי ותשכח בנגרי. ונצרכים להרבה בשר:
אשר אנכיבקרבו. אשר הנני נושא ונותן עמם בהנהגה. והדבר מובן שלכל א׳ יש טפלים הרבה נשים ובנים ועבדים וכולם צריכים לאכול. א״כ הוא מספר הרבה מאד:
בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. לא אמרת בשר אתן להם חודש ימים. ואכלו. שהי׳ במשמע שיתן בכל יום כדי צורך היום. וכמו שהי׳ בשליו הראשון שירד עם המן דבר יום ביומו. משא״כ עתה אמר ה׳ ונתתי להם בשר. הרי נתינה אחת. ואכלתם חודש ימים. א״כ הוא שפע שאין לשער. ויפה כתב הרמב״ן שלא הסתפק משה אם אפשר בדרך נס. אלא שידע שלא יהי׳ נס. ומיהו בטעמו של דבר שידע משה כן. סיים הרמב״ן משום שלבסוף יהי לקללה וכבר אמרו חכמים אין דבר רע יורד מן השמים עכ״ל. וזה המאמר במחלוקת אמוראי בב״ר פנ״א. וגם אינו ענין לנס. שהרי אפשר להיות הנס שלא מן השמים והרי בפירוש אי׳ בחולין דף קכ״ז א׳ דאיכא ניסא לפורענות. וע״ע חגיגה דף י״ב ב׳ בענין שבעה רקיעים. אבל עיקרו ש״ד הוא משום דאי׳ בתענית דכ״ד דחזא למלאכי דמייתי חלא והוי קימחא דסמידא ואמרי מהא לא תזבנו דמעשה נסים הוא. ופרש״י דבמה שאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון. ואם כן האיך יעשה הקב״ה נס להנות להם באיסורא. ולא דמי למן ובאר דחיי נפש הוא וא״א בלעדם. ותו דהמן והבאר היו בריאה ממעשי בראשית כדתנן במסכת אבות פרק ה׳. משא״כ בשר שיבא בשביל תלונה בדרך נס לצורך הנאה אסור להנות ממנו. מש״ה ידע משה שרק בטבע יהיה כך. ע״כ לא צייר בנפשו איך יהיה בטבע. שבנתינה אחת יהיה מאכל חודש ימים לששים רבוא רגלי לבד מטף לאין שיעור:
הצאן ובקר ישחט להם. בחולין דף י״ז אי׳ דלרבי ישמעאל דס״ל בשר תאוה של נחירה היה אסור במדבר פי׳ ישחט להם כמשמעו ור״ל יהיה בשלמים. דבחולין היה אסור במדבר. אבל לר״ע דס״ל דבשר תאוה היה מותר בשל נחירה ינחר להם מיבעי. פי׳ שהרי לא היה צורך להביא דוקא שלמים ולשחוט אלא רשאין בחולין ובנחירה ומשני נחירתן זהו שחיטתן :
אם את כל דגי הים. אע״ג שהקב״ה אמר בשר אתן להם. מכ״מ אפשר לומר דהיינו בשר דגים דבלשון תורה גם דגים מיקרי בשר בפ׳ שמיני מבשרם לא תאכלו. וה״נ לשון הקב״ה. אבל ישראל שהסיחו בלשון ב״א אמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וגו׳ בשר בפ״ע ודגה בפ״ע דבלשון ב״א אין בשר דגים בכלל בשר כדתנן בנדרים הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים:
היקרך דברי. לפי פשוטו מלשון מקרה. אבל א״כ הכי מיבעי היבוא דברי או היקרה דברי. אלא נכלל בזה עוד כונה מלשון קריאה אם אתה קורא דברי. פי׳ אם אתה מבין אותם לתכליתם. וכמש״כ לעיל שלא הבין משה כונת הקב״ה. וכיב״ז נתבאר בפרשת בשלח בענין והיה ביום הששי והכינו וגו׳ אלא דשם נתרעם הקב״ה על משה. משא״כ כאן סיכל המקום בכוון הבנת משה שלא יבין עד אשר יראה כדי שיגיע לידי כך. וכיב״ז ביארנו בספר בראשית י״ח י״ג אצל א״א שלא הבין א״א דבר ה׳ מחמת שלא רצה הקב״ה שיבין. והנה השיב הקב״ה למשה שתי תשובות. חדא היד ה׳ תקצר גם בדרך הטבע להביא סך כזה. שנית שלא הבין לקרות דבר ה׳ והכונה שהרבה ימותו ביום הראשון. וממילא לא יהיה הצורך כ״כ לכל החודש:
סביבות האהל. לא פתח האהל כפי שהיה המנהג אפי׳ בהקהל שכל העם עמדו בחצר פתח האהל אבל כאן עשה בכוון להגיד להם שלא יהיה כח כל א׳ לכל ישראל אלא איש לשבטו. והעמיד אותם כל א׳ לנכח שבטו. ומש״ה כתיב כאן מזקני העם ולא מזקני ישראל כדבר ה׳. אלא משום שכבר ביארנו לעיל ט״ז דזקני ישראל היה משום רוה״ק ונבואה. וזקני העם היה משום כח הנהגה לעם. וכאן במעשה שהעמיד אותם סביבות האהל. הוא משום שהיו זקני העם לצורך הנהגה. משום זה הכח היה הענין נדרש להעמיד דוקא סביבות האהל. אבל במה שהיה כחם להיות נביאים ובעלי רוה״ק אין נ״מ. ונביא לשבטו נביא לכל ישראל:
וידבר אליו. כבר נתבאר לעיל י״ז שהיה גם דבור מפורש שנופל ע״ז לשון וידבר אליו. ומזה הרוח נאצל כח הנבואה על הזקנים. לבד מה שהיה עוד דבור בתורה שבעל פה כמש״כ לעיל:
ויתנבאו ולא יספו. משמעות ולא יספו מבואר בספרי ובגמ׳ סנהדרין די״ז ובת״א ולא פסקין. ולפי הפשט נראה משום דזה כלל גדול שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון א׳ כדאי׳ בסנהדרין דפ״ט. וא״כ כששני נביאים מתנבאים ענין א׳ בע״כ אחד מוסיף ע״ח איזה דבר. והודיע הכתוב דהזקנים הללו נתנבאו מה שאמר משה בשם ה׳. אבל ולא יספו מאומה. אלא הגידו מה שאמר הקדוש ב״ה למשה במכוין. והיינו משום שנבואתם לא בא אלא מהאצלת רוח משה. משא״כ אלדד ומידד התנבאו ענין א׳ מה שלא בא תחלה למשה:
ותנח עלהם הרוח והמה בכתובים וגו׳. לפי הענין היה ראוי סדר הכתוב להיפך. ושם השני מידד והמה בכתובים ולא יצאו האוהלה ותנח עליהם הרוח ויתנבאו. אלא משום שהיה במשמע שנתנבאו במחנה באותה שעה שחל רוה״ק על שבעים איש סביבות א״מ. והיה קשה מדוע לא יצאו האנשים עפ״י דבר משה. ואפי׳ אם חשבו שאין כדאים כפרש״י בשם ספרי. מכ״מ לא היה להם לסרב על מאמר משה חלילה. מש״ה ביאר הכתוב שמאז הודיעו להם שהמה הנבחרים ועליהם לצאת. נחה עליהם הרוח. ושוב לא יכלו לצאת. ואח״כ נתנבאו ג״כ. מעתה מובן שלא היה נבואתם אותו דבר שנתנבאו שבעים איש שהוא אותו הדבור שנדבר עם משה כמש״כ. שהרי עדיין לא נדבר עם משה. מש״ה דרשו שהיה איזה נבואה השייך למשה שהוא משה מת וכו׳. ובסנהדרין ספ״א איתא שנתנבאו מלחמת גוג ומגוג. ודקדקו מכתוב א׳ בס׳ יחזקאל:
וירץ הנער. המשרת ששלח משה אחריהם לקרות אותם לא״מ. שב בהודעה זו:
ויען. בקול רם. [כמבואר בסוטה דל״ב ב׳ דעני׳ משמע בקול רם. וע׳ בס׳ בראשית י״ח כ״ז ובס׳ שמות ב׳] צעק מעומק לבבו ע״ז:
אדני משה כלאם. אמרו בסנהדרין ספ״א משום דהוי כמורה הלכה בפני רבו. וכבר הזכיר הרמב״ן דוגמא במגילה די״ד ב׳ ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה חולדה ומשני חולדה קרובת ירמיה היתה ולא היה מקפיד עליה. והענין דאע״ג שרוח היא חלה על האדם. ואח״כ כאש עצור בלבבו להגיד דבר ה׳ מכ״מ לא חלה נבואה אלא מתוך הכנה לזה. והכנה זו אסורה במקום רבו. אם לא בפניו וברשותו כמו שהיו בני הנביאים בימי שמואל ואליהו או חוץ לג׳ פרסאות שגם הוראה שרי. מש״ה היה כאן חשד שהכינו עצמם לקבל שפע נבואה גם בלי האצלה ממשה:
כי יתן ה׳ וגו׳. הוא מיותר אבל בזה בא משה להודיע כי אין שום אשם עליהם. באשר שלא בא בהשתדלות. וע״ז אמר דנהי דכל עם ה׳ א״א שיהיו מתבודדים ומכינים עצמם לנבואה. דא״כ בטל ישוב העולם. אלא זה אפשר שיתן ה׳ רוחו על כל עם ה׳ לשעה בלי שום הכנה. ושלמה המלך התפלל בדרך שיר מי יתנך כאח לי וגו׳ אמצאך בחוץ אשקך וגו׳. והבאור שיהיה כ״כ רוח נבואה ודביקות בה׳ מצוי בישראל עד שיהיה גם בהליכה בחוץ בשוקים וברחובות בלי שום הכנה משיג הערה ודביקות. וזו היא תוחלתנו שיהיה לע״ל. וע׳ מש״כ בספר בראשית ב׳ כ״ה עה״פ ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו:
הוא וזקני ישראל. לא נתבאר למאי יצא משה אל המחנה. והלא מקומו היה תדיר לפני א״מ ולא יצא משה אם לא לצורך. וצ״ל דביקש משה להוכיח את ישראל יחד עם הזקנים להבדל מתאותם. אבל לא הועיל. וכבר גזר הקב״ה להכותם. וכך מפורש בספרי שהלך משה להוכיחם וא״ל היד ה׳ תקצר הן הכה צור וגו׳. ולמדו מזה המקרא:
כדרך יום כהוגו׳. זה היה בפעם אחת וכמש״כ לעיל כ״א. ולא היה באמת בזה מאכל לכל העם על חודש ימים. אבל אחר שהיה מכה רבה מאד. סרה כח התאוה ואכלו אחר כך הנותרים בלי חמדה חודש ימים:
הממעיט אסף עשרה חמרים. שמעתי בשם הגר״א ז״ל שהיה הממעיט בקצה המחנה מלפנים. וא״כ היה נצרך להלוך פרסה וחצי בהליכה וכמו כן בהבאה. וכזה עשה עשר פעמים. והיה שלשים פרסאות מהלך יום ולילה ויום. וא״כ פי׳ וישטחו להם שטוח סביבות המחנה. מבפנים קרוב לאהלו. ולא כפי׳ סביבות המחנה דלעיל שהיה מבחוץ על השדה:
ואף ה׳ חרה בעם. על שקידתם כ״כ בלי מנוחה יום ולילה למלא תאותם:
ויך ה׳ בעם. ולא היו שוב מתאוים כ״כ. ושוב אכלו מכ״מ מעט וכסבורים שלא ימותו עוד אחר שכבר נענשו ביום הראשון הרבה והמה נותרו. עד שאחר חודש מתו ג״כ ונתקיים דבר ה׳ לא יום אחד תאכלון וגו׳ כדברינו:
את שם המקום וגו׳. האי את מיותר. וכמש״כ בס׳ בראשית כ״ח י״ט ע״ש. וגם כאן בא ללמד דגם המקום שנקרא תבערה לעיל ג׳ נכלל בשם קברות התאוה. ע״כ לא נזכר במסעות שם תבערה כלל:
קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים. דמי שהוא שקוע הרבה בענין נקרא ע״ש אותה הפעולה. כמו והיה ברכה. ואני תפלה. ע״כ נקראו העם המתאוים תאוה. וכשמתו נקרא המקום קברות התאוה:
ויהיו בחצרות. בספרי תניא וכי ב׳ חצרות היה. אלא כיון שנסעו ישראל לא הספיקו להלוך עד ששמעו שנצטרעה מרים וחזרו וחנו שם. וא״כ פי׳ ויהיו עוד הפעם בחצרות. ולפי הפשט העיר חצרות היה במקום שחנו ישראל. והחניה עצמה היה סמוך לחצרות. וכל העם פשטו לעיר לקנות ולהכין צורך הדרך הלאה:
